נולדתי בפריס ב-1958 והקשר שלי לפיזיותרפיה החל שם כשדוד שלי למד קינסיותרפיה (כך זה נקרא בצרפת) בבית חולים טנון בפריס. עליתי ארצה בגיל 11 והתגוררתי בגבעת אולגה, נתניה ובתיכון למדתי בבית הספר החקלאי כדורי בפנימיה.
רציתי בכלל להיות מוסיקאי וללמוד באקדמיה ובינתיים הייתי מתופף בלהקת חתונות ידועה בזמנים ההם. לאחר שחוויתי את העולם הזה הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות כדרך חיים. פניתי חזרה לחקלאות וחשבתי להיות וטרינר ולבסוף החלטתי על טיפול בבני אדם. מוסיקה נשארה תחביב שאני עוסק בו מדי יום, כותב שירים, מלחין, מקליט ומופיע.
למדתי פיזיותרפיה בבן גוריון (שנת סיום 1986) ולא רפואה ("כי היו חשובים לי חיי המשפחה" – כך עניתי בראיון הקבלה: מדוע לא הלכת ללמוד רפואה?). עבדתי בבית החולים סורוקה כעשר שנים ובבית חולים השרון בהמשך במחלקות בית החולים ובמכון לחולי חוץ. החוויה הראשונה שלי כפיזיותרפיסט ירוק לגמרי (כשלושה שבועות במקצוע) היה טיפול פיזיותרפיה נשימתי בתינוק עם אטלקטזיס שהיה מועמד לברונכוסקופיה. בעקבות הטיפול הפיזיותרפי מצבו של התינוק השתפר ולא היה צורך בטיפולים פולשניים.
בשנת 1992-3 למדתי לתואר שני ב-musculoskeletal physiotherapy באוניברסיטת דרום אוסטרליה באדלייד. הייתי מדריך קליני ולימדתי בבן גוריון ובאוניברסיטת תל אביב ואני מרצה עצמאי ללימודים על-בסיסיים בפיזיותרפיה עד עצם היום הזה. לימדתי גם מעט בחו"ל. חיברתי מאמרים ספורים בנושאים שעסקו בתחום החינוך הרפואי ובנושאים קליניים וכן פרסמתי פרקים בספרים שבאחד מהם השתתפו פיזיותרפיסטים מכל העולם ונושאו העיקרי היה clinical reasoning. אני רואה את הנושא הזה כציר המרכזי של הפרקטיקה וזה היה נושא עבודת המאסטר שלי באוסטרליה. Clinical reasoning הוא נושא רחב אשר עוסק בתהליכי החשיבה אשר עומדים מאחורי קבלת החלטות בקליניקה. לאחר כארבעים שנות מחקר בתחום זה אשר התמקד בחלקו הגדול בזיהוי מאפיינים של expertise (מומחיות מלאה בתחום), אחת המסקנות היא שקלינאים המדייקים באבחנה משתמשים באינטואיציה (ידע תת-מודע) המבוססת על ידע מסוגים שונים (ולא בהכרח ידע ממדעים או ממחקר) המוטמע בזיכרון והוא נובע מחשיפה מתמשכת, ניתוח ועיבוד מידע קליני וב-pattern recognition. במצבים מורכבים הם עוברים לתהליך יותר לוגי ודדוקטיבי. גם בפיזיותרפיה יש מחקר בתחום זה ובהקשר לכאב הכניסו בתהליכי קבלת ההחלטות הקליניות את הקטגוריה של זיהוי מנגנוני כאב אצל מטופל בנוסף לרבדים רבים נוספים.
לפיזיותרפיה יש תפקיד חשוב ביותר ומרכזי בהתמודדות עם סבל. מהו סבל?
על פי בואנו וגומז (2017), סבל הוא חוויה בלתי נעימה עד מייסרת, המשפיעה משפיע על האדם ברמה הפסיכולוגית והקיומית. כמובן שיש רמות שונות של סבל, אבל אפשר לזהות את המאפיינים הללו אצל מרבית הפונים לעזרתנו, רופאים כפיזיותרפיסטים.
אנחנו למעשה מתייחסים לסבל ומתמודדים עם סבל כאשר הטיפול בכאב בין כל יתר הדברים הוא אמצעי להשיג צמצום או העלמת הסבל. אדם פונה לעזרה כי הוא סובל מסיבות שונות וכאב הוא אחת מהסיבות ולא הסיבה היחידה. על כן, מתוך רצון להסתכלות הוליסטית אנחנו מוכרחים לראות את העניין במבט רחב ולא להתמקד בסיבה זו או אחרת.
פיזיותרפיה הוא מקצוע קליני אשר נמצא בחזית ההתמודדות עם סבל וגם עם כאב. מקצוע הפיזיותרפיה משתמש באמצעים פיזיקליים שונים ושני יסודותיו הם: מגע ותנועה. שני היסודות הללו הם היסודות של החיים עצמם. ללא תנועה אין חיים ומגע הוא צורך פיזיולוגי ופסיכולוגי כאחד (ראה הניסוי המפורסם של Harlow וZimmerman עם הקופים ופרסומים רבים אחרים בנושא זה).
לתנועה על כל הסוגים שלה (אגב, גם עיסוי הוא תנועה) יש השפעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות שונות ואותו הדין הוא לגבי מגע תרפויטי ובכלל. מכאן שמקצוע הפיזיותרפיה עומד בחזית הטיפול בכאב לצד מקצוע הרפואה וכאמור לעיל, בהתייחסו לאדם כמכלול הנו גם מקצוע אשר מתמודד עם סבל.
בעניין ההבדלה בין סבל ובמקביל לדיכוטומיה בין כאב אקוטי לכאב כרוני.
- לאור ההבנה שאנו עוסקים בסבל ולא בכאב, ההפרדה בין כאב אקוטי לכרוני נראית מלאכותית. בשלב החריף יש מאפיינים מסוימים ואם הכאב מתמשך הרי שהמצוקה של האדם וסבלו גדלים ויש מאפיינים נוספים ואחרים שעליהם צריך וניתן במרבית המקרים לתת מענה הולם.
- ההפרדה הזו בין "אקוטי" ל"כרוני" יצרה הלך מחשבה בקרב אנשי מקצועות הבריאות אשר אותו מביעים מטופלים השכם והערב שבכאב כרוני המסר שמועבר הוא ש"הכל בראש". זה נובע, בין היתר, מהמחשבה שאם 'חלף זמן ריפוי סביר' הכאב היה אמור להיעלם ואין כעת מקור פריפרי לכאב. הניסיון הקליני מלמד שניתן לאתר מקורות לכאב וליקויי תנועה רלוונטיים גם אחרי 3 חודשים (הזמן שקובע כי מעבר לו כאב נחשב 'כרוני') ואף אחרי עשרות שנים.
- באופן אידאלי, התייחסות לסבל מתמשך דורשת עבודה רב ובין תחומית על מנת לתת מענה לכל בעיות המטופל.
- צריך לזכור כמובן שלמרות כל הנאמר לעיל, ישנם מצבים בהם לאף אחד מאתנו אין תשובה הולמת ולעיתים האדם נותר עם סבלו ללא מענה.
- איתור מוקדם והתמקדות במניעה באמצעים שהם low-tech על ידי חקר יסודי של הבעיה ובדיקה פיזיקלית שמבוססת על הבנה מקיפה של תנועה יכולים לסייע במניעת סבל מתמשך. כאמור, לפיזיותרפיה יש את הכלים לשמש כמקצוע חזית בעניין זה תוך שיתוף פעולה עם הרפואה ומקצועות אחרים.
ללא ספק ובאופן טבעי, ישנה שחיקה בקרב אנשי מקצועות הבריאות בכלל ואלו שעוסקים בסבל וכאב בפרט. אחד הדברים שעשויים לצמצם את זה, זה לראות כל מטופל כתעלומה שטומנת בחובה אתגר אמיתי לפצח אותה גם מתוך גישה של 'להיכנס לעורו של המטופל' ולהבין את אשר עובר עליו. לנו המטפלים, תחביבים מרפאים כמו מוסיקה או כל דבר אחר הם מבורכים.
