ספר על עצמך: היכן נולדת, היכן גדלת, היכן ומה למדת בלימודיך הגבוהים? מה הביא אותך להיות חוקר? מיהם האנשים שהשפיעו על הדרך המקצועית שלך?

נולדתי, גדלתי והתחנכתי בירושלים. התחלתי את לימודי בביולוגיה ולאחר שנת לימודים אחת עברתי לפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה. עם סיום לימודי וקבלת התואר DMD הוצע לי להישאר בבית הספר ולשמש מדריך קליני וכך עשיתי. במקביל, אחד מהמורים שלי בפקולטה הציע לי להצטרף לקליניקה שלו בחלקיות משרה ונעניתי לו, אולם הזהרתי את מעסיקי באוניברסיטה ובקליניקה הפרטית שלא יבנו עלי לטווח ארוך משום שאני רוצה לנסוע לעשות מחקר באחת מהאוניברסיטאות שבארה"ב. היות שהניחו כי לא כל כך מהר אמצא מקום בחו"ל (משפחה עם 3 ילדים) הם הסכימו לקבל אותי. שנה לאחר סיום לימודי התקבלתי ללימודים לתואר שני באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס - UCLA עם מילגת לימודים צנועה. תחת הדרכתו של פרופ' לואיס גולדברג חקרנו את הבקרה העצבית המוטורית של שרירי הלעיסה ואת התפקוד של הקוצב המרכזי (central pattern generator) המסנרכן את הפעילות הקצבית והריתמית של שרירי הלעיסה הפותחים והסוגרים בעת לעיסת המזון באופן אוטומטי מבלי שנצטרך לחשוב אם אנו לועסים אוכל קשה או רך.  בתום השנתיים חזרתי ארצה למשרה משותפת של הפקולטה לרפואת שיניים ורפואה כחוקר וכמרצה במחלקה לאנטומיה שכיום נקראת המחלקה לנוירוביולוגיה רפואית. באותה עת פרופ' פאט וול (Patrick Wall), מהאבות המייסדים של תחום חקר הכאב עבד חצי שנה בירושלים במעבדתו של פרופ' מרשל דבור, שבאותה תקופה עלה ארצה לאחר שסיים פוסטדוקטורט אצל פאט בלונדון והקים מעבדת מחקר. הם עסקו באלקטרופיזיולוגיה של מערכת חישת הכאב, כאשר הם מיקדו את מחקרם בשאלה: מהו המנגנון העצבי האחראי לכאב כרוני. נחשפתי למחקרם במסדרונות האקדמיה, בסמינרים ובהרצאות והנושא של כאב כרוני עורר בי עניין רב והחלטתי להסיט את תחום מחקרי מהתחום המוטורי לחישת כאב ונוצרה קבוצה של חוקרי כאב, ובינהם פרופ' יאיר שרב ופרופ' זאב זלצר. העבודה לצידו של פאט וול הייתה מפרה מאד. הוא חשב מחוץ לקופסא והיו לו תובנות והסתכלות על תופעת הכאב הכרוני שהיו חדשניות ומקוריות. נזכיר כי הוא שהציע את תיאוריית השער. שיתוף הפעולה עם מרשל דבור נמשך עד היום ורק השבוע התקבל מאמר שלנו לעיתון PAIN.

ספר על תחומי המחקר העיקריים שעבדת עליהם. מה גרם לך לבחור בתחומים אלה? מהם הממצאים העיקריים שגילית במהלך השנים?

כמי שבא מתחום רפואת השיניים יחד עם שרב וזלצר התמקדנו במערכת הטריגמינלית על מורכבותה וייחודה. במערכת הטריגמינלית אנו מוצאים תופעות קליניות ייחודיות שאינן נמצאות בשאר איברי הגוף. לדוגמה: התסמונת טריגמינל נאורלגיה ("הכאב המשולש בפנים" המתבטא בכאבים הבזקיים חריפים) קורה רק בראש. מיגרנה הינה תופעה ייחודית, וישנן עוד תסמונות המתבטאות רק בראש וצוואר. גם המערכת העצבית של הראש והצוואר מאופיינת במספר אלמנטים אנטומיים ייחודיים. בשאלות המחקר ניסינו למצוא את הקשר בין המבנה האנטומי העצבי המיוחד של המערכת הטריגמנילית לתופעות הקליניות הייחודיות לראש ולצוואר. זאת עשינו בעזרת רישומים אלקטרופיזיולוגיים מעצבי חישת הכאב, בצביעות אימונוהיסטולוגיות ובהתנהגות. שיתפנו פעולה עם קלינאים, בעיקר מרדימים, אך גם עם נוירוכירורגים. פרופ' אהרון בלר המנוח שהיה מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה במרכז הרפואי הדסה הגה את הרעיון להקים מרכז לחקר הכאב באוניברסיטה העברית ובבית החולים המסונף לו "הדסה", ואכן בעזרת תרומות הוקם המרכז הפעיל עד היום ובו חברים כל העוסקים בחקר הכאב  בפקולטות השונות של האוניברסיטה העברית ובמרכז הרפואי הדסה ירושלים. המרכז מקיים סמינרים חודשיים, מעניק מילגות נסיעה להשתתפות בכינוסים לסטודנטים ולחוקרים צעירים ונותן עזרה לרכישת ציוד מעבדתי לחוקרים. (אתר המרכז). המרכז מקיים מפגשים בו הקלינאים מציגים מקרים מורכבים של פציינטים המטופלים בבית החולים, כאשר לפורום זה מובאים הפציינטים עצמם, וכך נחשפים החוקרים באופן מעשי לתופעות הכאב באופן מוחשי. הם יכולים לשאול את הפציינט ישירות לתחושותיו ולהסיק את מסקנותיהם בהתאם. ההפרייה ההדדית בין קלינאים וחוקרים בפורום כזה תורמת רבות לשני הצדדים.

כשהיית חבר בגוף המוביל של האגודה הישראלית לכאב, מה היו הנושאים בהם התמקדת?

הצטרפתי לאגודה הישראלית לכאב שהייתה עדיין בצעירותה. תחום הכאב הכרוני לא היה מוכר אז. עמלנו קשות כדי שציבור הרופאים יבין כי כאב היא מחלה ולא סימפטום, דבר שכיום מוסכם על הכול. כמו כן פעלנו רבות במישורים ארציים ובינלאומיים בהנהגתו של פרופ' דיויד ניב ז"ל להקמת התמחות בכאב. פעילותי באגודה הביאה לכך שנבחרתי למזכיר ואח"כ ליו"ר המכונה נשיא. במסגרת זו פעלתי בוועדת הרווחה והבריאות בכנסת וקידמנו את ההכרה בכאב כרוני כמחלה עם כל המשתמע בכך, דבר שכיום הוא חלק מחיי היומיום שלנו ומובן מאליו.

כיום, כשיש לרופאים התמחות מסודרת בטיפול לשיכוך כאב, אילו נושאים נראים לך חשובים?

הנושאים הנמצאים עתה בשיח הרפואי הם הנושאים המעסיקים אותי ובראשם השימוש בקנאביס לטיפול בכאב כרוני, משבר האופיואידים, והשימוש בפלצבו. כאן אני מוכרח להודות שלא תמיד אני רואה עין בעין את הטיפול בנושאים אלה ומסכים עם הקלינאים. כאיש מחקר, למרות היותי איש רפואה, אני דורש מעצמי אמת מידה שמבוססת על מחקר ונתונים. לצערי, בנושאים כגון אלה שציינתי, מעורבים שיקולים כלכליים, והם גורמים להטייה שאינה מבוססת מחקרית. אני מאד מקווה שמשבר האופיואידים, שלשמחתי בארץ לא היכה חזק כמו בארה"ב, לא יחזור על עצמו במהדורת הקנאביס. אחת מהאכזבות שלי בתחום הכאב הכרוני הינה העובדה שלמרות שאנו יודעים רבות על מנגנוני הכאב, עדיין לא פותחה התרופה או כדור הקסם שיביאו מזור לחולים. העמדתי מספר לא קטן של תלמידים שתחת הדרכתי למדו לתואר מוסמך ודוקטור כאשר הבכיר שבהם, אלי אליאב, מכהן כדיקן ביה"ס לרפואת שיניים ברוצ'סטר ארה"ב. כל שאר התלמידים משמשים כרופאים ועושים גם מחקר ועל כך גאוותי ושמחתי.

מהם תחביביך? ספר על ספר שקראת בזמן האחרון.

עם פרישתי מהאוניברסיטה גוייסתי ל"מרכז האקדמי שערי מדע ומשפט" שם אני משמש כראש בית הספר למדעי הבריאות ותפקידי לשפר תכניות לימודים קיימות ולפתח נושאי לימוד חדשים. לאחרונה אישר לנו המל"ג, לראשונה בארץ, תואר ראשון בדימות ותואר שני בניהול מערכות בריאות. אנו מקיימים קורס שנתי לתעודה בגרונטולוגיה ובקרוב בסיעוד. סה"כ כ-1,000 סטודנטים. אני מוצא גם זמן לעשות טרקים אתגריים בעיקר בחו"ל. בקיץ שעבר טיפסנו על האלפים הבלקניים שבאלבניה וביולי הקרוב אטפס בהרי בולגריה. אני מתנדב בפרויקט "ישראל נגלית לעין" שביד בן-צבי בירושלים, פרויקט שמטרתו לשמר את הזיכרון ההיסטורי של ארץ ישראל ומדינת ישראל באוספי תמונות המכילים ערך היסטורי שמשפחות ואישים תורמים לפרויקט. התצלומים באוסף נסרקים ומקוטלגים, האישים והמקומות בתצלומים מזוהים ולכול תצלום מתווסף כיתוב אינפורמטיבי אודות התצלום. בסופו של דבר לאחר פיענוח מתקבל סיפור שהינו פרק היסטורי בתולדות הארץ והמדינה.

לאחרונה אני שב וקורא בכתבי עגנון זאת לאחר שהתגלגלו לידי חליפת מכתבים אודות מסכת המוות שנעשתה לסופר ש"י עגנון לאחר פטירתו ע"י האומן יגאל תומרקין ועורך "הארץ" גרשום שוקן. בעקבות פרשה זו כתבתי מאמר שהתפרסם במוסף "תרבות וספרות" בעיתון הארץ בסתיו האחרון.  

לסיכום, אחרי שנים של עשיה ופעילות אקדמית, כשהמחוייבויות המקצועיות והמשפחתיות שונות ממה שהיו כשהיית בן 30 או 40, מה אתה מאחל לעצמך? היכן ואיך היית רוצה לחיות לו היית יכול לבחור?

הפעילות האקדמית, הקלינית, ההתנדבות יחד עם משפחות ארבעת ילדי ו-14 הנכדים מביאים הרבה סיפוק ואני מקווה שכך יימשך לעוד שנים.

הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה