במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת BMJ Supportive and Palliative Care, ביקשו החוקרים להשוות את היעילות האנלגטית של שתי טכניקות טיטרציה של מורפיום (בולוס תוך-ורידי לסירוגין לעומת עירוי קבוע) על ידי חישוב מינון הצלה ביום בשבוע שלאחר השגת טיטרציה אנלגטית.
עוד בעניין דומה
המחקר הנוכחי כלל סך של 140 חולי סרטן אשר הוקצו לאחת משתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה 1.5 מ"ג מורפין בבולוס תוך-ורידי כל עשר דקות עד להורדת מדד NRSי(Numerical Rating Scale) לכאב מתחת ל-4. לאחר מכן, המינון הורידי הכולל הומר למינון פומי (1:1) וניתן אחת לארבע שעות. הקבוצה השנייה קיבלה 0.05 מ"ג/ ק"ג מורפיום בבולוס תוך-ורידי ואחריו 0.025 מ"ג/ ק"ג/ שעה בעירוי תוך-ורידי קבוע.
ציון NRS נרשם כל עשר דקות וקצב עירוי הטיטרציה עבר התאמה לפי צורך כל 30 דקות. קצב העירוי הוכפל במקרה וציון הכאב לא השתנה או עלה ב-50% כאשר NRS היה בין 4 למצב הבסיס. במקרה ש-NRS נותר מתחת ל-4, לא שונה קצב העירוי. לאחר ש-NRS ירד מתחת ל-4 למשך שעתיים רצופות, מינון העירוי ל-24 שעות הומר למינון פומי (1:3) וחולק לשש מנות ב-24 שעות. לטיפול הצלה בכאב (NRS של 4 ומעלה), ניתן 1/6 מהמינון הפומי היומי. התוצא העיקרי של מחקר זה היה מספר טיפולי ההצלה של מורפין פומי ביום לאחר שבוע מהשגת טיטרציה.
תוצאות המחקר הדגימו כי מינון ההצלה בקבוצה הראשונה היה גבוה משמעותית בהשוואה לקבוצה השנייה. מתוצאות מחקר זה עולה כי עירוי תוך-ורידי של מורפין הינו טיפול אנלגטי יעיל יותר בקרב מטופלים עם סרטן מתקדם.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
